אחריות תאגידית: כדי שהבנקים ישתנו, כולם חייבים להשתנות

בנובמבר, תיבת הפנדורה של 'מהי אחריותו של הבנק לחברה?' ייפתח כאשר יוזמת הפיננסים של תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP FI) תשיק את עקרונותיה לבנקאות אחראית לייעוץ ציבורי. 

במובנים מסוימים, מדהים שאנחנו נמצאים בנקודה הזו שבה בנקים ברחבי העולם עובדים עם UNEP FI כדי ליצור מסגרת סביב תפקיד הבנקאות; ובמובנים אחרים זה מזעזע שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לכאן. 

נראה שאנחנו רחוקים כל כך עם תעשיית בנקאות שאנחנו יכולים לקרוא לזה אתיים. מאז המשבר הפיננסי היו קנסות של יותר מ-300 מיליארד דולר. רק בשנה שעברה, בנקים באיחוד האירופי ובארה"ב נקנסו ב-11 מיליארד דולר, לפי Capital Performance Group בוושינגטון הבירה - ואנו צפויים לעוד מאותו הדבר השנה. זה ירד מ-30 מיליארד דולר בשנתיים הקודמות, אבל זה עדיין מיליארדי קנסות, ואפילו לא ספרנו תביעות שהוגשו והסתיימו. 

שטיפה ירוקה

זה מרגיש קצת כאילו אתיקה בנקאית בסיסית נמחקה לעת עתה כשאנחנו נכנסים לזירה חדשה, זו של שטיפה ירוקה: משהו שהנציבות האירופית מבקשת לטפל בו בהצעות הטקסונומיות שלה למימון סביבתי וקריטריונים להשקעה סביבתית, חברתית וממשל. כללי. ברור ש-10 שנים אחרי התמוטטות פיננסית כמעט מוחלטת, עדיין מעטים מאיתנו סומכים על בנקים. 

האם זה ישתנה אי פעם? אני לא משוכנע. לכל האנשים הנפלאים שאני פוגשת בבנקים שמנסים לחולל שינוי, ההתמקדות שלהם היא עדיין ברווח. כן, ההתמקדות היא גם במשימה, אבל, בואו נהיה כנים, אם השקעה חברתית או סביבתית לא תניב תשואה טובה ולא תשרת יחסי ציבור של הבנק, היא לא תיחשב. מצד שני, אם השקעה מניבה תשואה טובה אך לא ממלאת מטרה חברתית, העסק הזה עדיין מבוצע. 

לא משנה מה נאמר לנו על נישואין עם רווח ומטרה, זה בהחלט לא מאוזן. ולמה לא? כי, יטענו הבנקים, הם מחויבים לבעלי המניות.  

העקרונות של ה-UNEP FI לבנקאות אחראית נותנים לנו הזדמנות לכוון מחדש את הבנקים בחזרה לחברה מחדש, לא דרך פרויקטי המחמד שלהם אלא דרך העסקים היומיומיים שלהם. 

ואכן, למוסדות הפיננסיים הפועלים בצורה אתית - הלוואות למשפחות בעלות הכנסה נמוכה עד בינונית ולעסקים קטנים, מספקים שקיפות מלאה סביב גיוון, טביעת רגל פחמנית ושכר - יש מבנה שונה לחלוטין מאלה שמחזיקים ב-99% מהנכסים שלנו. 

לבנקים כמו Triodos יש נאמנות שמנפיקה מניות ויש לה דירקטוריון שהצביעו עבורם בעלי המניות - והנאמנות הזו היא זו שמצביעה באסיפות אסיפות. מטרת הנאמנות היא להבטיח שהבנק יהיה אתי, מבוסס משימה ומנהל עסק בר קיימא - ורווחי. מטרת בעלי המניות המסורתיים של הבנקים היא לוודא שהבנק מרוויח ומחלק דיבידנד. אתה לא יכול להתחיל לשנות את המטרה של הבנק עד שתשנה את זה של בעל המניות. 

אם יש ספק לגבי מי הבנקים משרתים - החברה או בעל המניות - צריך רק להסתכל על תשלומי דיבידנדים ורכישות חוזרות של מניות מאז המשבר. כשליש מהרווחים שולמו בדיבידנדים - אותו הדבר עם רכישות חוזרות של מניות. לא פלא שבעלי המניות לא ממצמצים כשמחלקים קנסות של מיליארדי דולרים. 

להאשים

קל להאשים את בעלי המניות, וכן, יותר הופכים פעילים ולוקחים את הבנקים על תפקידם בתמיכה בתעשיות עתירות פחמן או בנושאי גיוון - וזה נהדר, אבל האם זה זה? 

אולי זה נכון לעכשיו. אולי זה עד כדי כך שאנחנו הולכים לדחוף בנקים לעת עתה. בשנות ה-1970 הייתה דחיפה לשינוי קיצוני בבנקאות בארה"ב וזה אף פעם לא באמת המריא. זה דומה מבחינה זו לתנועה הסביבתית. 

הנה אנחנו יותר מ-40 שנה מאוחר יותר ואנחנו מתעסקים בזה שוב. אנחנו כנראה מאוחר מדי בעניין הסביבה, למרבה הצער, אבל העקרונות של UNEP FI לבנקאות אחראית נותנים לנו סיכוי לכוון מחדש את הבנקים בחזרה לחברה שוב, לא דרך פרויקטי המחמד שלהם אלא דרך העסקים היומיומיים שלהם. 

כשאני שואל מסביב, אני לא יכול למצוא מישהו שבטוח שהדברים ישתנו באופן דרמטי; לא בנקאים, בטח לא לקוחות וברור שלא עיתונאים. 

זה פשוט מרגיש בלתי עביר מדי, הם אומרים. כדי להחליף בנק, אתה צריך להחליף בעלי מניות; כדי להחליף בעלי מניות, אתה צריך לשנות את מדיניות הממשלה כדי לטפל בהתחייבויות של קרנות פנסיה; וכדי להחליף ממשלות, אתה צריך להחליף בוחרים.

אני אוהב את הרעיון של רון גרזיווינסקי, המייסד השותף של ShoreBank, שאם אנחנו כלקוחות של בנקים פשוט בוחרים במוסדות פיננסיים שמתנהלים בצורה אתית ואחראים חברתית, ונבחר במנהלי נכסים שמשקיעים בצורה אתית, ודי רואים בדולרים שלנו הצבעה מתמדת בעד או נגד אתיקה, ואז הדברים ישתנו. אבל זה מחייב את כולנו להיות אחראים - לא רק הבנקים. 

אני לא בטוח שהאו"ם ירצה לקחת את זה על עצמו.