מייקל פאר: הבעיה בכלכלת ארה"ב היא שיש יותר מדי אנשים עניים

האם אתה ב-1%, 5% או 10% העליון של סולם ההכנסה והעושר בארה"ב? אם כן, מזל טוב על היותך עשיר ומצליח כלכלית. טוב גם לך שאתה לא חלק גדול מהאתגרים הכלכליים הנוכחיים שלנו. אתה מוגן מפני הרוחות המשפיעות על 90% האחרים משאר האזרחים שלך.

קל לשנוא את העשירים על כל מה שיש להם ועל כל מה שאין לך, אבל העשירים הם לא הבעיה.

רוב העשירים היו עשירים לפני 10 שנים והפכו עשירים יותר. רוב העשירים היו עשירים לפני 10 שנים והפכו עשירים יותר. העשירים טובים בלהיות עשירים; הם קונים בתים יקרים, מכוניות, מטוסים וצעצועים אחרים. הם שוכרים אנשים ויוצרים כמה מקומות עבודה אבל לא מספיק כדי להשפיע בצורה ניכרת על כלכלה בסדר גודל של ארה"ב. כמה אמריקאים הצליחו להיכנס לדרג העליון הזה, אבל לא מספיק.

מאז המשבר הפיננסי של 2008, הפדרל ריזרב והממשל הפדרלי הנדסו מאמצי הצלה כלכליים המורכבים מהוצאות גירעונות גדולות וזריקות נזילות בסכום כולל של טריליוני דולרים. הגשם הסוחף הזה של מזומנים הצליח למנוע קריסה כלכלית וטרגדיות פיננסיות עמוקות יותר. הממשלה מקבלת ציונים גבוהים על סלידה מאסון.

אבל, בעוד הוצאות הגירעון ודיכוי הריבית החזיקו את הספינה על פני המים, הם לא עשו הרבה כדי להניע את הספינה בצורה טובה מאוד, או לשפר את כמות הנוסעים והצוות. כן, נוסעי המחלקה הראשונה בסדר, היו בסדר, וכמעט תמיד היו בסדר. לכולם הוקצתה סירת הצלה. אבל הספינה לא נוטה בבטחה מהקרחונים.

כלכלת ארה"ב היא הגדולה בעולם, וכמעט 70% ממנה מונעים על ידי הוצאות צרכנים. מיליארדרים הם חלק מ-1% העליון, והם ממש לא יכולים להוציא את כל כספם. יש כל כך הרבה כסף בכל כך מעט ידיים בצמרת עד שהם פשוט לא יכולים להוציא מספיק ממנו כדי לעשות את ההבדל לכלכלה גדולה כמו זו של אמריקה. הבעיה היא שלעניים ולמעמד הביניים אין מספיק כסף.

אם הכלכלה שלך תלויה בהוצאות הצרכן, הצרכן צריך כסף כדי להוציא. אם כלכלת הצרכנים שלך תגדל, הצרכנים צריכים לקבל יותר כסף לבזבז. הגישה של הממשלה שהצילה את הכלכלה שלנו יצרה זינוק במחירי הנכסים שהפכה את העשירים לעשירים יותר, אבל לא עשתה הרבה למשפחה האמריקאית הממוצעת.

ברבעון הרביעי של 2019 היו סימנים מעודדים.

האבטלה הייתה מתחת ל-4% והיו יותר משרות פנויות מאנשים שחיפשו עבודה. כאשר מעסיקים מתחרים כדי להשיג עובדים, הם צריכים לשלם יותר עבורם. עליות שכר, בעודן אינפלציוניות, הן צעד מכריע בהשגת יותר כסף לידיים של מספר גדול יותר של אמריקאים.

הכסף הנוסף הזה ליותר כיסים יוצר ביקוש לעוד דברים ודורש ייצור וגיוס מוגבר ומביא להתרחבות כלכלית. זוהי נוסחה נהדרת לרנסנס כלכלי. אבל זה לא קרה. זה לא קרה כי מילטון פרידמן טעה.

פרידמן, שזכה להכרה נרחבת כאחד הכלכלנים הגדולים אי פעם, אמר כי "אינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית במובן שהיא וניתן לייצר אותה רק על ידי עלייה מהירה יותר בכמות הכסף מאשר בתפוקה". היו לנו יותר מ-10 שנים של הגדלת היצע הכסף במהירות ובהתמדה, אבל לא הייתה לנו אינפלציה משמעותית.

לכן, התוספת של פאר לפרידמן (אני לא מאמינה שכתבתי את זה הרגע) היא שאם הגידול בכסף לא מוביל לעלייה בביקוש, אין אינפלציה (או לצורך העניין, צמיחה כלכלית משמעותית).

התוכניות המוניטריות והפיסקליות של הממשלה שהצילו את הכלכלה מקריסה הן בדיוק אלו שהובילו לפער העושר ההולך וגדל. המעמד הבינוני והעני תקועים ונאבקים בעוד העשירים הופכים לעשירים יותר.

התגובה הפוליטית העממית היא להאשים ולהטיל מס על העשירים. זה פונה לפרדוקס האמריקאי הגדול של לחלום להיות עשיר ובו זמנית לשנוא את כל מי שכבר יש. העשירים הם לא הבעיה, וזו לא אשמתם. זו מדיניות ממשלתית שהחלה בדרך טובה, השיגה יעדים משמעותיים וחשובים ואיבדה את דרכה.

המדיניות היא הבעיה, והיא צריכה להשתנות.

רוב הכסף שהוצא רק השנה הביא להקלה זמנית עבור אלה שקיבלו אותו ומעט מאוד מבחינת השפעה מתמשכת או ארוכת טווח. ההקלה הייתה נחוצה, אך ללא גירוי מתמשך להמרצת הצמיחה, ההשפעות דועכות במהירות.

לו היה מוציא חלק מהמימון הממשלתי על תיקון כל הגשרים והכבישים המהירים בארה"ב, אנשים היו נשכרים במאות אלפים; בטון, פלדה וחומרים אחרים היו נרכשים; והמבנים האלה היו מגדילים את המסחר ומוסיפים לצמיחה כלכלית. אותו הדבר ניתן לומר על השקעות לטווח ארוך יותר כגון תשתית אנרגיה, חינוך ומחקר ופיתוח.

אני לא טוען נגד הקלה; אני טוען שגירוי שאינו ממריץ צמיחה לטווח ארוך אינו גירוי כלל. פוליטיקאים משני צדי המעבר צריכים להבין טוב יותר מה מחזיק את הספינה על פני המים, לעומת מה יזיז אותה שוב.

העניים ומעמד הביניים הם עיקר הדילמה הכלכלית האמריקאית, ועד שנוכל להגדיל את חלקם באופן בר קיימא, הכלכלה שלנו תמשיך לסבול.

מיסוי על העשירים עשוי להרגיש טוב, אבל זה לא יגייס מספיק כסף כדי לפגוע במחלה הכלכלית הזו. אני לא טוען נגד מסים גבוהים יותר לעשירים, אבל אני מסתכל על המספרים.

המסים על העשירים בהחלט יכולים להיות גבוהים יותר. מיסוי על העשירים יספק יותר כספים לשלם עבור הממשלה ולשלם עבור ריבית על החוב של הממשלה. אבל אם הכספים האלה לא ייפרסו כך שיוכלו ליצור מקומות עבודה וצמיחה, בעיית העניים הלכודים ומעמד הביניים תישאר ללא שינוי ועלולה להחמיר.

עד שהעבודה והשכר יעלו, כלכלת ארה"ב תישאר במקרה הטוב תקועה ובמקרה הרע תחפור בור עמוק יותר לכולנו, לילדינו ולנכדינו.

-תורם CNBC מייקל פאר הוא מנכ"ל פאר, מילר וושינגטון. ראה גילוי נאות.